הנהגת הציבור

מדין עבר עברי ניתן להקיש לפועֵל, וללמוד שגובה השכר הראוי בפועל הוא כזה שיאפשר קיום בכבוד לפועל ומשפחתו. כך מצאנו גם לגבי שכרם של בעלי תפקידים ציבוריים, שהציבור מחויב לפרנסם באופן שיאפשר קיום ראוי להם ולמשפחתם.

אין דבר היכול להפסיק את השימוש בטלפונים סלולרים ובאינטרנט. בציבור החרדי לא מצליחים להפסיק את השימוש בכלי התקשורת האלה וודאי שלא בציבור הדתי-לאומי

"ואני תפילה" אומר דוד המלך ע"ה. אך מה עושים כאשר ה"אני" ולפחות החיצוני אינו תפילה? האם מישהו מחוץ לאדם יכול להכריחו להתפלל? והאם יש ערך לתפילה של מלמול שפתיים בהכרח או ישיבה בבית הכנסת וליבו בל עמו?

במקום "מה היה קשה לרש"י" ב"הבור ריק אין בו מים – נחשים ועקרבים יש בו" – נראה עדיף שהילד הרך יחווה וירגיש את "מה היה קשה ליוסף במעמקי הבור האפל, הקר והטחוב, המסוכן ורווי דמעות שליש ואכזבה מרה מאחיו משליכיו"

מצער לראות שרבים מבני הנוער שלנו נחשפים לעולמה של ישיבה ולמושגים כמו עמל תורה, אחריות אישית על הצמיחה הרוחנית, וכדו', רק בכניסתם לישיבה הגבוהה. הניסיון מראה שגם נערים צעירים יכולים מתוך שמחת נעורים ובגרות נפשית.

הטבע מלמד את המטייל מוסר ומידות טובות. המטייל חווה מפגש ישיר עם תופעות שונות המשפיעות על אישיותו ובונות אותה. אך בתנאי, שייתן דעתו על הסובב אותו ויקשיב היטב ל'שיעור' שהטבע מלמד אותו.

שמירת הטבע, בלשוננו היום: 'איכות הסביבה', נמצאת על-פי תפיסת האדם המאמין ברעיון המרכזי של "אחריות". כי הבורא ציוה על האדם: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"

נדבך האחריות תובע מכולנו ענווה אל מול אוצרות הטבע אשר הפקיד הבורא למשמורת. ניצול חכם בידינו אותם נצרוך בתבונה ובחסכנות, ונפתחם רק בפיתוח בר-קיימא ענוותני וחכם.

מה שאנו צריכים לחזור ולהזכיר בראש ובראשונה לגרמניה, ולשאר העמים , זו העליונות הרוחנית-מוסרית-ערכית המוחלטת שממנה שאב ושואב העם היהודי את התנהלותו ודרכו. ראוי שגרמניה והעמים ידעו את מקומם ולפני שבאים הם בהטפות מוסר וערכים לעמנו באצטלה של צדק והגינות, של תרבות וקידמה.

כבר כמה אלפי שנים שיהודים ירדו מארץ-ישראל והשתקעו בגולה, לאו דווקא מטעמי ההיתר שמובאים בתלמוד, ורוב רובם של המקרים האלה היו משום שלא יכלו להסתדר בממונם ובגופם בארץ-ישראל והוכרחו לרדת לחו"ל. לא מצאנו שהיורדים האלה נקנסו בשום דרך בתוך הקהילה שאליה הם באו וקבעו מושבתם.